טיפול בטראומה אקוטית
בשבועות האחרונים אני לוקחת חלק במיזם שנוצר עבור ניצולי טבח השבעה באוקטובר במסיבה שהתקיימה בפסטיבל נובה ברעים. המטפלים שלקחו חלק במיזם ״היער הסודי״ בקפריסין הנחו בשבועות שחלפו מאז הטבח מספר קבוצות בנות כשבעה משתתפים כל אחת. על בסיס התנסות זו ברצוני להצביע על מספר סוגיות שמופיעות בהתמודדות עם טראומה אקוטית לאורכו של התהליך הקבוצתי.
תחילת התהליך הקבוצתי
מטבע הדברים, הקבוצה מתחילה בחשש המתבטא בעמדות אמביוולנטיות. מחד, המשתתפים מגיעים עם רצון לדבר על האובדן ועל הטראומה. מאידך, הם רוצים להימנע ממגע עם הכאב. במפגש הראשון שקיימה אחת מהקבוצות אמר משתתף: ״מי אתם שתגידו לי שלבוא ולדבר על מה שעברנו זה טוב בשבילנו, ולמה שאני ארצה לשמוע על מה שאחרים עברו?״ התנגדות זו יכולה להיות מובעת בצורות נוספות כמו הימנעות מהשתתפות או קלילות יתרה של השיח.
כשהמשתתפים מרגישים שהמנהיג הרשמי יכול להכיל את האמביוולנטיות ואת קשיי האמון שלהם, ושהקבוצה יכולה להכיל את הרגשות שיעלו בהמשך, הם מביאים את עצמם לקבוצה באותנטיות ובביטחון. לעומת זאת, כשהם מרגישים שאי אפשר להביע תחושות אמיתיות הקבוצה מתפזרת ותהליך אמיתי לא מתהווה.
במקרים מסוג זה דרושה הנחיה אקטיבית מודעת המתבצעת על פי תוכנית וקשובה הן לתוכן העולה מהקבוצה והן לכיוונים שהקבוצה מבקשת לפנות אליהם. המשתתפים מגיעים מרקעים שונים, ניסיון שונה בהשתתפות בקבוצה ורמת מוכנות שונה. הם שמים מבטחם במנהיג הקבוצה שיראה להם את הדרך, בפרט כאשר מדובר בטראומה שמטבעה מעוררת חוסר אונים קיצוני, בלבול ואי ידיעה. לכן המפגש עם מוביל קבוצה שיושב במקומו בביטחה ומוסיף פסיכואדוקציה מסודרת על טראומה ועל חוסן מעמיק את הבטחון במרחב.
בעוד שאצל חלק מהמשתתפים הטראומה פגשה עולם פנימי שנמצא בהלימה עם האירועים, הרי אצל רובם היא ניערה את סט האמונות הקיימות לגבי טבע העולם
מוזמנים לקרוא את המשך הטקסט באתר פסיכולוגיה עברית
תמר פרידלנדר
