על ההשפעה המיטיבה של עדות בטיפול בטראומה, בספר “משכילה”
הטקסט עלה לראשונה בנובמבר 2020 בבלוג פסיכותרבות
תמר פרידלנדר
הספר “משכילה” הוא יומנה האישי והכן מאד של טארה ווסטאובר. הוא יצא ב2018, והיה במקום ראשון של רבי המכר בניו יורק טיימס. בזכות הספר קיבלה טארה תואר של אחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר לשנת 2019.
היא מוכנה להקריב את עצמה לטובת הקשרים שיש לה, גם אם זה דורש התעלמות מדברים רעים.
“משכילה” (Educated) מתעד את חייה של טארה. היא גדלה במשפחה מורמונית, מונהגת על ידי אב כריזמטי אך מופרע, כשלצידו אימה טובת הלב, אך הלא מגוננת. טארה לא נשלחה ללמוד בבית ספר, לא השתמשה במערכות הבריאות ואפילו לא נרשמה ברשויות עם לידתה.
כשהיתה בת חמש עשרה חזר אחיה הגדול, שון, לגור עם בני המשפחה, ועם חזרתו החל במסכת התעללויות פיזיות ורגשיות כלפי טארה. הוריה מתעלמים מהנעשה, וההתעללויות של שון ממשיכות לאורך שנים.
לשרוד בסביבה טראומתית
בתוך הסביבה הטראומתית טארה לומדת לשרוד. היא עושה שימוש בהגנות הזמינות לה. היא צוחקת על הנעשה, היא מתנתקת בזמן ההתעללות, והיא מכחישה שהמצב קטסטרופה לא רק בפני ידידיה האחדים, אלא גם בפני עצמה. היא מוכנה להקריב את עצמה לטובת הקשרים שיש לה, גם אם זה דורש התעלמות מדברים רעים.
כשהיא מתבגרת היא מתחילה לבחור יותר ויותר בעצמה. היא בוחרת ללמוד בקולג’, ואחר כך מתחילה להשקיע בהגיינה האישית שלה – היא מפנימה שהיא אדם שלם ויחיד ומתחילה לראות בעצמה אובייקט להשקעה. היא מתחילה לבחור עם מי להתחבר ואיך לחיות. עם כל בחירה שלה בעצמה, גדלה האשמה שלה לגבי “הבגידה” בבני משפחתה, והאשמה מעוררת בלבול.
היה או לא היה
נקודת השיא בסיפור של טארה מתרחשת כשהיא סטודנטית לדוקטורט בקיימברידג’. היא כבר עשתה כיברת דרך בחייה ומצאה קשרים מיטיבים אחרים, ודוקא מתוך כך היא בוחרת לחזור אל בני משפחתה ולהתעמת איתם לגבי ההתעללות וההזנחה שחוותה.
היא יושבת ומדברת עם הוריה על הדברים, אלא שאביה לא מצליח לשמוע את שיש לה להגיד. הוא מיד מזמין את שון לביתם. טארה נסערת רגשית, היא לא מצליחה להיות מנותקת מהכאב כפי שהיתה בשנות העשרה שלה. היא גם מבינה שנשקפת לה סכנה של ממש, כיון שאחיה התנהג באכזריות כלפי אחרים כל חייה.
שון מגיע להתעמת איתה ומניח בידה סכין מגואלת בדם. ככל הנראה בדם הכלב שלו, אותו שחט קודם לכן. טארה נבהלת ומכחישה שאמרה משהו.
ההכחשה של ההורים היא שבסופו של דבר מערערת את טארה יותר מהכל. היא נתקלת בחוסר תיקוף והכרה לסבל שלה מהאנשים היקרים לה ביותר. התקווה שהיתה לה, שהדברים יתוקנו והיא תוכל לסלוח להם, נגוזה.
בעולם שלהם, הם לא מצליחים לשאת את האחריות שלהם ואת האלימות שהיא ספגה בתוך ביתם, והם מעדיפים לטעון שהיא משקרת. שלוציפר השטן השתלט עליה, ולכן היא ממציאה האשמות.
לאחר העימות עם בני משפחתה טארה עוברת משבר נפשי. במשך שנתיים היא לא מתקדמת בלימודי הדוקטורט שלה, או בשום דבר אחר. היא מפקפקת בהכל. היא חווה בלבול גדול, לא מצליחה להתארגן ולבצע את המשימות המוטלות עליה. בלילות היא מתעוררת מסיוטים ומגלה את עצמה באמצע הרחוב. כאילו מי שהיא, האני הסובייקטיבי שלה, מעורער כליל.
טיפול פסיכולוגי בטראומה – חשיבות העדות
רק כשהיא מתרסקת לחלוטין, ומשלימה עם אובדן הקשר עם הוריה, היא מוצאת את עצמה מחדש. כשהיא מתחילה להתרומם היא פונה לטיפול פסיכולוגי. היא כותבת: “הטיפול לא עשה כלום בהתחלה – אני לא יכולה להצביע על מפגש מסויים שהיה ‘מועיל’ – אבל הכח המצטבר שלהם במשך הזמן היה משמעותי.” (פרק 38, תרגום שלי).
הטיפול הפסיכולוגי בנפגעי טראומה מאפשר מרחב למתן עדות. אורית נווה וצביה זליגמן (2017) כותבות כי האירועים הטראומתיים אינם נזכרים כזכרונות רגילים. כשהם מתרחשים לא מתאפשר ויסות הרגשות או תהליכי ההתבוננות והתיעוד הרגילים. לעיתים קרובות אותם אירועים מתוארים ככאלו שמתרחשים בזמן אחר, במימד אחר, או שקרו לאדם אחר.
עצם ההקשבה של המטפל לעדות המטופל, מאפשרת למטופל קבלת תיקוף והכרה לחוויה שלו. תוך מתן העדות, המטופל נתקל באמון מלא בדברים כפי שהיו. הוא מקבל הזדמנות להתבונן בהתרחשות במרחב בטוח, עם אדם שמאמין לו בלי פקפוק. עם הזמן הוא מסוגל להתחבר לחוויה עצמה, והיא נעשית חלק אינטגרטיבי משאר האני שלו.
טארה לא עצרה בתהליך העדות שהטיפול הפסיכולוגי העניק לה. היא אספה את היומנים שלה מבית הוריה, וכתבה עבורנו את הספר הזה. הספר כולו הוא עדות למה שהיא עברה בילדותה. היא שוטחת בפנינו את האופן שבו היא זוכרת את הדברים, ואם היא אינה בטוחה עד הסוף היא מציינת את הדברים בהערות השוליים. לעיתים היא מביעה גם את הפקפוק שהיה ביומניה. מתעדת את הניסיון של עצמה להצדיק את הנעשה ולשכוח את חוסר הצדק.
התיעוד המדוייק בספר “משכילה” הוא חלק ממה שהופך את הקריאה בו למיוחדת. הוא נותן חלון הצצה לחייה כמעט באותו סדר שהיא חוותה אותם. היא חולקת את השאלות שעלו בה, ואת ההתפתחות האישית שעברה בכנות ובבהירות יוצאות דופן.
אם לא קראתם, זה הזמן.
אם כבר קראתם – מה חשבתם?
