״שלושת המשיחים” והטרגדיה של המטופל הפסיכיאטרי
הטקסט עלה לראשונה בינואר 2023 בבלוג פסיכותרבות
תמר פרידלנדר
קולגות המליצו שאצפה בסרט “שלושת המשיחים” (Three Christs), וכשקולגות ממליצים אני עושה.
הסרט מבוסס על ספר בשם “שלושת המשיחים מאיפסילנטי”, ועוסק בפסיכיאטר המגיע לעבוד במוסד פסיכיאטרי מיושן. הפסיכיאטר המטפל מנסה לעשות “ניסוי” שבו יפגיש בין שלושה אנשים המאובחנים בסכיזופרניה פרנואידית, ולשלושתם יש דלוזיה שעל פיה חושבים שהם ישו. הוא סקרן לראות האם מתוך המפגש ביניהם יבינו שאף אחד מהם איננו ישו, ויוותרו על הדלוזיה שלהם, וכך כביכול יימצא מזור למחלה שלהם.
מה שקורה לאורך הסרט זה ששלושת המטופלים מפתחים יחסי אמון, העוינות יורדת והכבוד ההדדי מתגבר, גם בינם לבין עצמם וגם בינם לבין המטפלים.
לאורך העלילה עולה שוב ושוב המאבק של האינדיוודואל לקבלת אוטונומיה, ולבניית מערכת יחסים של אמון ושל כבוד הדדי, וכפועל יוצא – מסר ברור הוא שהמטפל לא יכול להיות דבר מלבד אותנטי בתוך קשר שכזה. המטופלים מיד מבחינים באמפתיה אמיתית, באכפתיות, ולאורך זמן הם משיבים באותה מטבע למטפל.
סיימתי את עבודתי במחלקה הפסיכיאטרית לפני כשלושה חודשים, אבל היא בליבי לעד. היתה לי הזכות להכנס למחלקה שבה מנהל המחלקה והצוות מבינים את החשיבות של פסיכותרפיה, ושל ראיית האדם על כל רבדיו מנקודת מבט ביו-פסיכו-סוציאלית. אלא שבמערכת הבריאות בצורתה הנוכחית, המשאבים עלובים ושואפים לאפס. יחס מספר אנשי המקצוע לכמות מטופלים הופך את זה בלתי אפשרי לתת לכולם את הטיפול שהם צריכים. והם כל כך צריכים.
“מה את עושה עם אדם כזה?” נשאלתי, “האם הוא מפסיק לחשוב שהוא ישו?”
לא.
“האם את מוציאה אותו מהדלוזיה?”
לא. אני מקבלת אותו על כל צורותיו וגווניו. אף פעם לא אמרתי לאדם “אני לא אקרא לך איקס, אלא וואי, זה השם הרשמי שלך.” שאלתי מדוע הוא רוצה להיקרא איקס. כיבדתי את רצונו להקרא איקס.
“אז מה המטרה של טיפול?”
לאפשר לאדם להיות בקשר, לאפשר לאדם לתפקד, לאפשר לאדם שלא להיות לבד עם עולמו הפנימי, לתת לו הרגשה שהוא מובן, לתקף את חוויותיו ורגשותיו, לאפשר לו להיות שמח יותר, לקחת חלק בעולם ולהרגיש חלק ממנו. כשכל אלו יתקיימו הוא פחות יזדקק למנגנונים שמרחיקים אותו מהעולם התקין והמתפקד. זו מטרת הטיפול.
“האם ראית שינויים אמיתיים בהשפעת פסיכותרפיה?”
שינויים של שמים וארץ. מטופל שרוצה להתאבד משנה את הדינאמיקה שלו מול העולם. מטופל שמשתמש באלימות ונעצר באופן סיסטמטי, מפסיק להשתמש באלימות. מטופל שלא מדבר עם איש, מתחיל לדבר והקשר עם משפחתו מתחיל לרקום עור וגידים.
בסרט צועק הרופא בזעם על מנהל בית החולים: “כשלת בלהבין את המטופל! זו המטרה שלנו בטיפול בהם, להבין אותם ולהיות אתם.”
בדיוק כמו עם ילדים, חלק גדול מהעבודה עם אנשים במצב רגרסיבי היא ברמה מאד ראשונית, בסרט רואים את המטפל תומך במטופל בזמן התקף זעם. רואים אותו תומך במטופל אחר בזמן שזה עסוק ברחצה הכפייתית שלו. זה חלק מהטיפול בהם – ההסכמה להיות איתם במקומות הכי פגועים שלהם. לראות אותם. לדבר איתם. לא להיבהל מהם.
רואים גם את הקושי של המטַפלים להכיל את הכאוס ואת הפגיעות, רואים גם את הפער בין העולם במחלקה לבין העולם בחוץ. אתה נכנס למקום רודפני והרודפנות יושבת באבריך. ההפרדות יורדות. הגבולות מיטשטשים. יש משהו שואב ברצון לעזור ולהציל, והוא רצון אמיתי והכרחי.
בסרט צועק הרופא בזעם על מנהל בית החולים: "כשלת בלהבין את המטופל! זו המטרה שלנו בטיפול בהם, להבין אותם ולהיות אתם."
אחד הדברים הקשים במחלקה הוא לראות קשירה. לא פעם היתה לי הרגשה חזקה שאם רק היו נותנים לי יותר זמן עם מטופל מסויים, לפני שהגיע לזעם הקיצוני שבו הוא נמצא, לא היה צורך להגיע לכדי קשירה. כדי לטפל באנשים עם דחפים חזקים ועם יכולות ויסות נמוכות צריך צוות שלם מסביב, שיגן על המרחב הטיפולי, אבל בל נטעה – מטרת כל המסביב היא להגן על המרחב הטיפולי. והמרחב הטיפולי הוא המרחב של השיח.
מטרת כל המסביב אולי היא גם להגן על המטפל, שלא ירגיש שהוא לבד מול הכאוס. שידע שהוא ביחד. וזה גם אחד הדברים החזקים שלמדתי על בשרי במחלקה.
בשתי כותרות מצערות מהתקופה האחרונה מתגלה תחום הפסיכיאטריה במערומיו. האחת היא הגברת המושמצת טלי וישנה, שמעידה על עצמה שהיא “מעניקה” טיפול תרופתי לאנשים מהמגזר החרדי על סמך יחסם לדת – וזה ראוי לפוסט שלם ונפרד משלו.
השניה היא הרצח המזעזע-אמות-סיפין מ”המרכז הרפואי לבריאות הנפש מעלה כרמל”. ממכתב שכתבו צוות הפסיכולוגים העובדים בו, עולה כי קיימים חסרים מערכתיים חמורים – בשיח, בהדרכות צוותים, ובהבנה של מה באמת מטופלים צריכים.
אז מה מטופלים צריכים?
שיגנו עליהם. שיבינו אותם. שירצו להיות איתם בקשר.
כשמערכת הבריאות לא נותנת את אלו – היא כושלת בתפקידה.
ומה מטפלים צריכים?
מטפלים צריכים גב!
צריכים גב שיתמוך בהם ויתן להם את הכח להתמסר לטיפול, ולמחיר הכרוך בעבודה עם מצבים קיצוניים מאד.
הערה:
בסרט עצמו עולים קשיים אתיים מרובים, המצביעים על התנהלות בעייתית גם של הפסיכיאטר המטפל ולא רק של המוסד המיוצג. אדם עם סכיזופרניה פרנואידית נמצא בעמדה חסרת כוח מול העולם, השיפוט שלו לא תקין, והיכולת שלו לדאוג לעצמו מאד נמוכה. כשאדם כזה נמצא במערכת המשפט נלקחות ממנו זכויות רבות על עצמו ועל גופו, לעיתים מתוך רצון להיטיב איתו, אך למעשה הוא נותר בעמדה עוד יותר פגיעה. אפשר לראות את זה בהתנהגות של דמותו של ג’וזף בסרט. הוא רצה לעבור למקום אחר ואין לו שום זכות לקחת את עצמו ואת גופו וללכת למקום אחר. הכח הזה נמצא בידי מנהל בית החולים. בצר לו אין לו ברירה אלא לקחת את גופו בצורה אחרת.
