טיפול סיביטי – למי זה מתאים? מה זה סיביטי? טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) היא שיטה טיפולית עם תמיכה מחקרית רחבה, לטיפול במגוון סיטואציות חיים. היא מתאימה לכם אם גם אתם רוצים לפתח את תשומת הלב לדפוסי תגובה של רגשות, מחשבות והתנהגויות שלכם. מתוך תשומת הלב הזו מתפתח הבנה מעמיקה לגבי האופן שהדפוסים משפיעים על החיים שלכם.  תמיכה מחקרית מחקרים על סיביטי מוכיחים כי הקשר הטיפולי והמחוייבות לתהליך מאפשרים שבירת מעגלים של סבל, התפתחות אישית, והפחתה בתסמינים נפשיים וגופניים. טיפול קוגנטיבי התנהגותי נמצא יעיל לא רק עבור התפתחות אישית, אלא גם עבור מי שמתמודדים עם חרדה, דיכאון, פוביות, דיכאון, הפרעה פוסט-טראומתית ועוד (1).   טיפול קוגנטיבי-התנהגותי מקוון נמצא יעיל במידה שווה לטיפול פנים מול פנים, ואף מאפשר שיתוף פעולה פורה יותר בין המטפל ללקוח (2, 3).   התאמה אישית תחת השיטה הקוגנטיבית התנהגותית התפתחו גישות נוספות הנתמכות מחקרית – כגון תרפיית קבלה ומחוייבות – DBT טיפול דיאלקטי-התנהגותי-, ACT ומיינדפולנס. ההיכרות עם הגישות האלו מאפשר לי להציע לכל מטופל את ההתערבות המתאימה, במיוחד עבור הצרכים שלכם (3).  טיפול קוגנטיבי-התנהגותי מקוון נמצא יעיל במידה שווה לטיפול פנים מול פנים, ואף מאפשר שיתוף פעולה פורה יותר בין המטפל ללקוח  איך זה הולך? לאחר פגישות ההיכרות הראשונות נדבר על התוכנית הטיפולית האישית שלכם. התהליך הטיפולי מתנהל בפגישות קבועות של 50 דקות מידי שבוע.  אני אוהבת לעבוד עם שיטת הטיפול הקוגנטיבית התנהגותית, כי היא מציעה גישה מעשית וממוקדת למטופלים, תוך מתן כלים שיכולים לשפר את איכות חייהם באופן מידי ומשמעותי. השיטה מאפשרת לי לראות את ההתקדמות של המטופלים בצורה ברורה, ולסייע לפתח כישורי פתרון בעיות שביכולתם להמשיך להשתמש בהם גם לאחר סיום הטיפול. זה תמיד מרגש אותי להיות חלק מהמסע של המטופלים ולהיות עדה הן למחוייבות שלהם לחיים טובים יותר, והן לשינויים המתרחשים בחייהם. אם את/ה מחפש/ת שינוי משמעותי בחיים שלך, אני כאן כדי לעזור לך לצעוד במסע הזה. אל תהססו לפנות, אני מצפה לפגוש אתכם ולעבוד יחד על השגת המטרות שלכם. כאן תוכלו לקרוא עוד על טיפול פסיכולוגי מקוון.  054-6882045 tamar.friedlander.psy@gmail.com צרו קשר ביבליוגרפיה Hofmann, S. G. (2011). An introduction to modern CBT: Psychological solutions to mental health problems. John Wiley & Sons.‏ Kiropoulos, L. A., Klein, B., Austin, D. W., Gilson, K., Pier, C., Mitchell, J., & Ciechomski, L. (2008). Is internet-based CBT for panic disorder and agoraphobia as effective as face-to-face CBT?. Journal of anxiety disorders, 22(8), 1273-1284. Webb, C. A., Rosso, I. M., & Rauch, S. L. (2017). Internet-based cognitive-behavioral therapy for depression: current progress and future directions. Harvard review of psychiatry, 25(3), 114-122.‏ Arch, J. J., Eifert, G. H., Davies, C., Vilardaga, J. C. P., Rose, R. D., & Craske, M. G. (2012). Randomized clinical trial of cognitive behavioral therapy (CBT) versus acceptance and commitment therapy (ACT) for mixed anxiety disorders. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 80(5), 750–765. https://doi.org/10.1037/a0028310

על ההשפעה המיטיבה של עדות בטיפול בטראומה, בספר “משכילה” הטקסט עלה לראשונה בנובמבר 2020 בבלוג פסיכותרבות תמר פרידלנדר הספר “משכילה” הוא יומנה האישי והכן מאד של טארה ווסטאובר. הוא יצא ב2018, והיה במקום ראשון של רבי המכר בניו יורק טיימס. בזכות הספר קיבלה טארה תואר של אחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר לשנת 2019. היא מוכנה להקריב את עצמה לטובת הקשרים שיש לה, גם אם זה דורש התעלמות מדברים רעים. “משכילה” (Educated) מתעד את חייה של טארה. היא גדלה במשפחה מורמונית, מונהגת על ידי אב כריזמטי אך מופרע, כשלצידו אימה טובת הלב, אך הלא מגוננת. טארה לא נשלחה ללמוד בבית ספר, לא השתמשה במערכות הבריאות ואפילו לא נרשמה ברשויות עם לידתה. כשהיתה בת חמש עשרה חזר אחיה הגדול, שון, לגור עם בני המשפחה, ועם חזרתו החל במסכת התעללויות פיזיות ורגשיות כלפי טארה. הוריה מתעלמים מהנעשה, וההתעללויות של שון ממשיכות לאורך שנים.  לשרוד בסביבה טראומתית בתוך הסביבה הטראומתית טארה לומדת לשרוד. היא עושה שימוש בהגנות הזמינות לה. היא צוחקת על הנעשה, היא מתנתקת בזמן ההתעללות, והיא מכחישה שהמצב קטסטרופה לא רק בפני ידידיה האחדים, אלא גם בפני עצמה. היא מוכנה להקריב את עצמה לטובת הקשרים שיש לה, גם אם זה דורש התעלמות מדברים רעים. כשהיא מתבגרת היא מתחילה לבחור יותר ויותר בעצמה. היא בוחרת ללמוד בקולג’, ואחר כך מתחילה להשקיע בהגיינה האישית שלה – היא מפנימה שהיא אדם שלם ויחיד ומתחילה לראות בעצמה אובייקט להשקעה. היא מתחילה לבחור עם מי להתחבר ואיך לחיות. עם כל בחירה שלה בעצמה, גדלה האשמה שלה לגבי “הבגידה” בבני משפחתה, והאשמה מעוררת בלבול.  היה או לא היה נקודת השיא בסיפור של טארה מתרחשת כשהיא סטודנטית לדוקטורט בקיימברידג’. היא כבר עשתה כיברת דרך בחייה ומצאה קשרים מיטיבים אחרים, ודוקא מתוך כך היא בוחרת לחזור אל בני משפחתה ולהתעמת איתם לגבי ההתעללות וההזנחה שחוותה. היא יושבת ומדברת עם הוריה על הדברים, אלא שאביה לא מצליח לשמוע את שיש לה להגיד. הוא מיד מזמין את שון לביתם. טארה נסערת רגשית, היא לא מצליחה להיות מנותקת מהכאב כפי שהיתה בשנות העשרה שלה. היא גם מבינה שנשקפת לה סכנה של ממש, כיון שאחיה התנהג באכזריות כלפי אחרים כל חייה. שון מגיע להתעמת איתה ומניח בידה סכין מגואלת בדם. ככל הנראה בדם הכלב שלו, אותו שחט קודם לכן. טארה נבהלת ומכחישה שאמרה משהו. ההכחשה של ההורים היא שבסופו של דבר מערערת את טארה יותר מהכל. היא נתקלת בחוסר תיקוף והכרה לסבל שלה מהאנשים היקרים לה ביותר. התקווה שהיתה לה, שהדברים יתוקנו והיא תוכל לסלוח להם, נגוזה. בעולם שלהם, הם לא מצליחים לשאת את האחריות שלהם ואת האלימות שהיא ספגה בתוך ביתם, והם מעדיפים לטעון שהיא משקרת. שלוציפר השטן השתלט עליה, ולכן היא ממציאה האשמות. לאחר העימות עם בני משפחתה טארה עוברת משבר נפשי. במשך שנתיים היא לא מתקדמת בלימודי הדוקטורט שלה, או בשום דבר אחר. היא מפקפקת בהכל. היא חווה בלבול גדול, לא מצליחה להתארגן ולבצע את המשימות המוטלות עליה. בלילות היא מתעוררת מסיוטים ומגלה את עצמה באמצע הרחוב. כאילו מי שהיא, האני הסובייקטיבי שלה, מעורער כליל. טיפול פסיכולוגי בטראומה – חשיבות העדות רק כשהיא מתרסקת לחלוטין, ומשלימה עם אובדן הקשר עם הוריה, היא מוצאת את עצמה מחדש. כשהיא מתחילה להתרומם היא פונה לטיפול פסיכולוגי. היא כותבת: “הטיפול לא עשה כלום בהתחלה – אני לא יכולה להצביע על מפגש מסויים שהיה ‘מועיל’ – אבל הכח המצטבר שלהם במשך הזמן היה משמעותי.” (פרק 38, תרגום שלי). הטיפול הפסיכולוגי בנפגעי טראומה מאפשר מרחב למתן עדות. אורית נווה וצביה זליגמן (2017) כותבות כי האירועים הטראומתיים אינם נזכרים כזכרונות רגילים. כשהם מתרחשים לא מתאפשר ויסות הרגשות או תהליכי ההתבוננות והתיעוד הרגילים. לעיתים קרובות אותם אירועים מתוארים ככאלו שמתרחשים בזמן אחר, במימד אחר, או שקרו לאדם אחר. עצם ההקשבה של המטפל לעדות המטופל, מאפשרת למטופל קבלת תיקוף והכרה לחוויה שלו. תוך מתן העדות, המטופל נתקל באמון מלא בדברים כפי שהיו. הוא מקבל הזדמנות להתבונן בהתרחשות במרחב בטוח, עם אדם שמאמין לו בלי פקפוק. עם הזמן הוא מסוגל להתחבר לחוויה עצמה, והיא נעשית חלק אינטגרטיבי משאר האני שלו. טארה לא עצרה בתהליך העדות שהטיפול הפסיכולוגי העניק לה. היא אספה את היומנים שלה מבית הוריה, וכתבה עבורנו את הספר הזה. הספר כולו הוא עדות למה שהיא עברה בילדותה. היא שוטחת בפנינו את האופן שבו היא זוכרת את הדברים, ואם היא אינה בטוחה עד הסוף היא מציינת את הדברים בהערות השוליים. לעיתים היא מביעה גם את הפקפוק שהיה ביומניה. מתעדת את הניסיון של עצמה להצדיק את הנעשה ולשכוח את חוסר הצדק. התיעוד המדוייק בספר “משכילה” הוא חלק ממה שהופך את הקריאה בו למיוחדת. הוא נותן חלון הצצה לחייה כמעט באותו סדר שהיא חוותה אותם. היא חולקת את השאלות שעלו בה, ואת ההתפתחות האישית שעברה בכנות ובבהירות יוצאות דופן. אם לא קראתם, זה הזמן.אם כבר קראתם – מה חשבתם?

״שלושת המשיחים” והטרגדיה של המטופל הפסיכיאטרי הטקסט עלה לראשונה בינואר 2023 בבלוג פסיכותרבות תמר פרידלנדר קולגות המליצו שאצפה בסרט “שלושת המשיחים” (Three Christs), וכשקולגות ממליצים אני עושה.הסרט מבוסס על ספר בשם “שלושת המשיחים מאיפסילנטי”, ועוסק בפסיכיאטר המגיע לעבוד במוסד פסיכיאטרי מיושן. הפסיכיאטר המטפל מנסה לעשות “ניסוי” שבו יפגיש בין שלושה אנשים המאובחנים בסכיזופרניה פרנואידית, ולשלושתם יש דלוזיה שעל פיה חושבים שהם ישו. הוא סקרן לראות האם מתוך המפגש ביניהם יבינו שאף אחד מהם איננו ישו, ויוותרו על הדלוזיה שלהם, וכך כביכול יימצא מזור למחלה שלהם. מה שקורה לאורך הסרט זה ששלושת המטופלים מפתחים יחסי אמון, העוינות יורדת והכבוד ההדדי מתגבר, גם בינם לבין עצמם וגם בינם לבין המטפלים. לאורך העלילה עולה שוב ושוב המאבק של האינדיוודואל לקבלת אוטונומיה, ולבניית מערכת יחסים של אמון ושל כבוד הדדי, וכפועל יוצא – מסר ברור הוא שהמטפל לא יכול להיות דבר מלבד אותנטי בתוך קשר שכזה. המטופלים מיד מבחינים באמפתיה אמיתית, באכפתיות, ולאורך זמן הם משיבים באותה מטבע למטפל. סיימתי את עבודתי במחלקה הפסיכיאטרית לפני כשלושה חודשים, אבל היא בליבי לעד. היתה לי הזכות להכנס למחלקה שבה מנהל המחלקה והצוות מבינים את החשיבות של פסיכותרפיה, ושל ראיית האדם על כל רבדיו מנקודת מבט ביו-פסיכו-סוציאלית. אלא שבמערכת הבריאות בצורתה הנוכחית, המשאבים עלובים ושואפים לאפס. יחס מספר אנשי המקצוע לכמות מטופלים הופך את זה בלתי אפשרי לתת לכולם את הטיפול שהם צריכים. והם כל כך צריכים. “מה את עושה עם אדם כזה?” נשאלתי, “האם הוא מפסיק לחשוב שהוא ישו?”לא. “האם את מוציאה אותו מהדלוזיה?”לא. אני מקבלת אותו על כל צורותיו וגווניו. אף פעם לא אמרתי לאדם “אני לא אקרא לך איקס, אלא וואי, זה השם הרשמי שלך.” שאלתי מדוע הוא רוצה להיקרא איקס. כיבדתי את רצונו להקרא איקס.”אז מה המטרה של טיפול?” לאפשר לאדם להיות בקשר, לאפשר לאדם לתפקד, לאפשר לאדם שלא להיות לבד עם עולמו הפנימי, לתת לו הרגשה שהוא מובן, לתקף את חוויותיו ורגשותיו, לאפשר לו להיות שמח יותר, לקחת חלק בעולם ולהרגיש חלק ממנו. כשכל אלו יתקיימו הוא פחות יזדקק למנגנונים שמרחיקים אותו מהעולם התקין והמתפקד. זו מטרת הטיפול. “האם ראית שינויים אמיתיים בהשפעת פסיכותרפיה?”שינויים של שמים וארץ. מטופל שרוצה להתאבד משנה את הדינאמיקה שלו מול העולם. מטופל שמשתמש באלימות ונעצר באופן סיסטמטי, מפסיק להשתמש באלימות. מטופל שלא מדבר עם איש, מתחיל לדבר והקשר עם משפחתו מתחיל לרקום עור וגידים. בסרט צועק הרופא בזעם על מנהל בית החולים: “כשלת בלהבין את המטופל! זו המטרה שלנו בטיפול בהם, להבין אותם ולהיות אתם.” בדיוק כמו עם ילדים, חלק גדול מהעבודה עם אנשים במצב רגרסיבי היא ברמה מאד ראשונית, בסרט רואים את המטפל תומך במטופל בזמן התקף זעם. רואים אותו תומך במטופל אחר בזמן שזה עסוק ברחצה הכפייתית שלו. זה חלק מהטיפול בהם – ההסכמה להיות איתם במקומות הכי פגועים שלהם. לראות אותם. לדבר איתם. לא להיבהל מהם. רואים גם את הקושי של המטַפלים להכיל את הכאוס ואת הפגיעות, רואים גם את הפער בין העולם במחלקה לבין העולם בחוץ. אתה נכנס למקום רודפני והרודפנות יושבת באבריך. ההפרדות יורדות. הגבולות מיטשטשים. יש משהו שואב ברצון לעזור ולהציל, והוא רצון אמיתי והכרחי.  בסרט צועק הרופא בזעם על מנהל בית החולים: “כשלת בלהבין את המטופל! זו המטרה שלנו בטיפול בהם, להבין אותם ולהיות אתם.” אחד הדברים הקשים במחלקה הוא לראות קשירה. לא פעם היתה לי הרגשה חזקה שאם רק היו נותנים לי יותר זמן עם מטופל מסויים, לפני שהגיע לזעם הקיצוני שבו הוא נמצא, לא היה צורך להגיע לכדי קשירה. כדי לטפל באנשים עם דחפים חזקים ועם יכולות ויסות נמוכות צריך צוות שלם מסביב, שיגן על המרחב הטיפולי, אבל בל נטעה – מטרת כל המסביב היא להגן על המרחב הטיפולי. והמרחב הטיפולי הוא המרחב של השיח. מטרת כל המסביב אולי היא גם להגן על המטפל, שלא ירגיש שהוא לבד מול הכאוס. שידע שהוא ביחד. וזה גם אחד הדברים החזקים שלמדתי על בשרי במחלקה. בשתי כותרות מצערות מהתקופה האחרונה מתגלה תחום הפסיכיאטריה במערומיו. האחת היא הגברת המושמצת טלי וישנה, שמעידה על עצמה שהיא “מעניקה” טיפול תרופתי לאנשים מהמגזר החרדי על סמך יחסם לדת – וזה ראוי לפוסט שלם ונפרד משלו. השניה היא הרצח המזעזע-אמות-סיפין מ”המרכז הרפואי לבריאות הנפש מעלה כרמל”. ממכתב שכתבו צוות הפסיכולוגים העובדים בו, עולה כי קיימים חסרים מערכתיים חמורים – בשיח, בהדרכות צוותים, ובהבנה של מה באמת מטופלים צריכים. אז מה מטופלים צריכים?שיגנו עליהם. שיבינו אותם. שירצו להיות איתם בקשר.כשמערכת הבריאות לא נותנת את אלו – היא כושלת בתפקידה. ומה מטפלים צריכים?מטפלים צריכים גב!צריכים גב שיתמוך בהם ויתן להם את הכח להתמסר לטיפול, ולמחיר הכרוך בעבודה עם מצבים קיצוניים מאד. הערה:בסרט עצמו עולים קשיים אתיים מרובים, המצביעים על התנהלות בעייתית גם של הפסיכיאטר המטפל ולא רק של המוסד המיוצג. אדם עם סכיזופרניה פרנואידית נמצא בעמדה חסרת כוח מול העולם, השיפוט שלו לא תקין, והיכולת שלו לדאוג לעצמו מאד נמוכה. כשאדם כזה נמצא במערכת המשפט נלקחות ממנו זכויות רבות על עצמו ועל גופו, לעיתים מתוך רצון להיטיב איתו, אך למעשה הוא נותר בעמדה עוד יותר פגיעה. אפשר לראות את זה בהתנהגות של דמותו של ג’וזף בסרט. הוא רצה לעבור למקום אחר ואין לו שום זכות לקחת את עצמו ואת גופו וללכת למקום אחר. הכח הזה נמצא בידי מנהל בית החולים. בצר לו אין לו ברירה אלא לקחת את גופו בצורה אחרת.

בלבול השפות במקרה של הילה צור הטקסט עלה לראשונה בינואר 2023 בבלוג פסיכותרבות תמר פרידלנדר *טריגר פגיעה מינית*הרשומה הזו היא על נושא טריגרי להחריד. הנושא של פגיעה מינית בתוך המשפחה. השבוע עלה לכותרות המקרה של הילה צור, והגיע אלי מכל מיני כיוונים והתאים לאווירה הכללית של נושאים שגם הקליניקה שלי עסוקה בהם. הילה צור עברה פגיעה מינית מתמשכת בתוך הבית שלה, מידי אחיה הגדול ממנה בעשור, ובחסות הוריה שאפשרו לזה לקרות. פה ושם מגיעות עדויות כאלו לפני השטח, והן מלוות לרוב בפניה של קורבן ביישנית ומסתתרת, מלאה בבושה רעילה ולעיתים בסימפטומים נוספים כמו דכאון, התמכרות לסמים או פגיעה עצמית מסוג אחר. אנשים שנפגעו בילדותם פגיעה מתמשכת מתמודדים כל חייהם עם ההשלכות. לרוב הפגיעה נעשית על ידי האנשים הקרובים ביותר לילד או לילדה. היא מלווה בהזנחה רגשית מתמשכת, אלימות מילולית או גופנית, או באלימות מינית. איך יתכן שדבר כזה קורה? ואיך זה יכול להיות שהמקרה של הילה הוא לא המקרה היחיד עלי אדמות? איך זה? את המונח ״בלבול השפות״ טבע פרנצי. הכוונה היא שיש בלבול בין השפה של הנפגעת לשפה של הפוגע. הבלבול הראשון הוא בין שפת הרוך לשפת התשוקה. הילדה רוצה להתרפק על החיבוק של אחיה הגדול, ועל הקרבה שביניהם, אבל האח הגדול מפרש את זה לצרכיו המיניים. ״היא רוצה את זה.״ שלא נתבלבל בעצמנו. כשהוא בוחר לעשות את מה שהוא עושה הוא יודע שזה לא בסדר. הוא יודע שהוא לא אמור לגעת בה ככה ושזה לא בסדר. אבל הוא נורא רוצה. הוא רוצה לחקור את המיניות שלו באמצעות הגוף שלה. זה החיפצון שבבסיס הפגיעה המינית. זה ההתעלמות משלומה הכללי של הילדה לטובת צרכיו שלו. הבלבול השני במקרה של הילה צור מתבטא בתפקידם של ההורים. בשביל ילדה כמו הילה, ההבנה שהעולם כל כך לא מגן ולא שומר, ואף מתעלם ומאפשר פגיעה מתמשכת בה ובשלומה הנפשי והגופני, הידיעה הזו היא כל כך בלתי נסבלת, שהיא מעדיפה לחשוב שכנראה משהו בה לא בסדר. ההתנהגות של ההורים כל כך לא הורית כלפיה, שהיא מיד לוקחת על עצמה את האחריות. הבלבול הזה מעמיק בתוך הקשר עם הפוגע. הפוגע מספר לעצמו שהוא לא עשה משהו כל כך נורא. במקרה הזה סיפר שהיה מאוהב בה. הבלבול הזה גורם לנפגעת להיות מבולבלת לגבי רגשות הפגיעה שהיא מרגישה. נפגעי התעללות בילדות נוטים לקחת על עצמם את האשמה. האנשים שרעים כלפיהם הרי לא לוקחים אותה על כתפיהם. הם מכחישים את הפגיעה, מכחישים את האלימות, וכל מה שנותר זה לילד או לילדה להרגיש מאד מאד לא בסדר. גם לא בסדר כי אפשרו לדבר לקרות. גם לא בסדר כי אולי משהו בבסיס שלהם לא בסדר שהוביל לפגיעה הזו, וגם לא בסדר כי הם משלמים מחיר רגשי על משהו שאומרים להם שלא באמת היה נורא כל כך. כשהם מבקשים צדק בבגרותם הסביבה לא ממהרת להכות על חטא. והם מרגישים לרוב אשמה וחוששים להרוס את המערכת שבה גדלו. כי הרי רוב הפעמים הפגיעה הזו קורית בתוך המערכת הקרובה ביותר – בתוך הבית או הקהילה. כשהילה החליטה שלא להתלונן על אחיה זה מכיוון שהסביבה לא אישרה לה שזה אכן היה דבר נורא ואסור היה שיעשה. למעשה הסביבה עדין סיפרה לה שאחיה האנס לא אשם, ושזה לא היה כל כך נורא, ושאסור להרוס לו בגלל המעשים שלו את החיים שלו. הסביבה שימרה והעמיקה את הבלבול. אז של מי בעצם האשמה?! מאוחר יותר הועמקה הבגידה של ההורים כשהילה גילתה שהם המשיכו כל השנים לשמור על קשר איתו, בהתעלמות מהפשע שעשה בה. בבגידה הזו יש שמץ מהבגידה הראשונית, בגידת ההורה המתעלם. ההורה המעלים עין. הבלבול הזה מעמיק בתוך הקשר עם הפוגע. הפוגע מספר לעצמו שהוא לא עשה משהו כל כך נורא. במקרה הזה סיפר שהיה מאוהב בה. הבלבול הזה גורם לנפגעת להיות מבולבלת לגבי רגשות הפגיעה שהיא מרגישה. להעלמת העין הזו ברמה הפרטית קוראים היום דיסוציאציה, והיא קורית גם ברמה הקהילתית. כשענקי הוליווד, כמרים ומנהיגים קהילתיים, כגון חיים ולדר, ממשיכים לאורך שנים לפגוע באנשים חפים מפשע, או כשעופר גל המשיך במשך שנים רבות לאנוס את אחותו הקטנטנה. היינו הך. הדיסוציאציה היא הניתוק גם של המעשה עצמו, אבל גם של ההשלכות שלו. אולי האונס כלל לא היה, סתם דמיינה אותו. ואם היה הרי שזה לא רלוונטי. אם אפשר להכיר במעשה עצמו הרי שאין קשר לפגיעה, ואם היתה פגיעה הרי שאין קשר להשלכות על ההתפתחות הנפשית של הנפגעת. כששום דבר לא קשור לשני גם החוויה של הנפגעת נותרת מנותקת משאר החוויה הפנימית שלה. והיא מתהלכת בעולם כשברים של אישה שאינה מגיעה לכדי שלווה פנימית. איננו יודעים הכל על חייה של הילה צור. אנחנו יודעים שהיא אמיצה לאין שיעור. שהיא פייטרית רצינית, ושבמערכת המשפחתית הפתולוגית שלה היא שילמה מחיר גדול. אנחנו גם רואים שהיא זוכה כעת לתמיכה רחבה. תושבי רמת השרון לא התבלבלו והם התארגנו להפגין מול ביתו של אחיה בדרישה שיעזוב את עיר מגוריה ויתן לה מנוחה. בין לבין אני עדין קוראת תגובות כמו ״אבל מה לגבי הילדים שלו, איך היא מסוגלת ככה להרוס להם?״התגובות האלו הן בדיוק ההתגלמות של בלבול השפות. מי שאחראי לעוול זה הפושע. לא הנפשע. זה שעשה את העוול, הוא זה שצריך להתבייש במעשיו ולהצטער בפני ילדיו שהוא כפי שהוא. הוא זה שצריך לשלם ולכפר על מעשיו, היא צריכה לחזק בעצמה את ההכרה והידיעה שהיא ראויה לכפרה כזו, בדרך להחלמה. החברה שלנו עדיין מעוותת בעניין הזה, והתיקון רק בחיתוליו.תודה לך, הילה צור!   **במקרה ואתם מתמודדים עם זכרונות מציפים או עם פגיעה מינית, פנו לקבל עזרה באיגוד מרכזי הסיוע**

מהי הגישה הטיפולית שלי? הגישה הזו מאפשרת לי להחזיק את ההקשר הרחב והמלא יותר ביחס לבריאות אני אוהבת ללוות אנשים בדרך שלהם, ואני כאן כדי לתמוך ולעזור לכם במה שאוכל!  אני פסיכולוגית קלינית מומחית, ועובדת עם בני נוער ומבוגרים על פני תחומי חיים שונים. בשנים האחרונות אני גם יועצת בנקודות ההשקה שבין טכנולוגיה ובריאות נפשית. אני אוהבת לשלב כלים טכנולוגיים בטיפול, כדוגמת טיפול מקוון. כאן תוכלו לקרוא מאמרים קצרים שכתבתי בנושא, ולהכיר אותי קצת יותר.  אני רואה טיפול פסיכולוגי כתהליך של יצירה בשניים. במפגשים הראשונים נבין יחד מה מטרת הטיפול הנוכחית. מטרה זו יכולה להשתנות לאורך הטיפול, והיא נגזרת מתוך ההבנה של הקונפליקטים הנוכחים בחייכם, ומתוך השיח בפגישות. ראיית הדברים כפי שהם, הבנתם באופן מעמיק, והמחוייבות לחיים הטובים עבורכם – הם אלו שישפיעו על מהלך הטיפול.  לאורך שנות ההכשרה שלי רכשתי ידע ונסיון בגישות טיפוליות שונות, והשילוב ביניהם מאפשר לי לעבוד בזמן הפגישה בכמה רובדים. בהבנת התהליך הטיפולי אני נוטה לראות דברים בפרספקטיבה של קבלה ומחוייבות. היכולת שלנו להבין ולקבל את מציאות חיינו באופן רדיקלי, להתחבר לכוחות שבנו, לדמיין חיים שנרצה עבור עצמינו לפעול לעברם באופן שמחובר למה שחשוב לנו בחיים. הנאמנות שלנו לאמת הפנימית ולבירור פנימי אמיתי משפיעה גם על היכולת שלנו לפעול בעולם לעבר חיים טובים.  בפרספקטיבה של הטיפול הדינמי דגש משמעותי ניתן לחוויה המלאה ביחסי ההעברה בטיפול. יחסי העברה הם הדינמיקה שמשתחזרת בין המטופל למטפל, על שלל הרגשות המעורבים בה והניואנסים העולים, הן בכל פגישה בנפרד והן בטיפול כחוויה מתמשכת. הבנת הדינמיקה והרגשות החבויים המתגלים בה היא תהליכית והיא המפתח לשינוי פנימי אמיתי בחוויה של המטופל מול העולם. שילוב כלים מעולמות נוספים מאפשרת עבודה גלויה וישירה עם מטופלים על קבלה עצמית, זיהוי ושינוי דפוסי חשיבה, ופיתוח מיומנויות התמודדות יעילות לנווט במציאות חייהם באופן המיטבי:  טיפול קבלה ומחויבות ACT (Acceptance and Commitment Therapy) טיפול קוגנטיבי התנהגותי CBT (Cognitive Behavioral Therapy) טיפול דיאלקטי התנהגותי DBT (Dialectical Behavioral Therapy) ומיינדפולנס   נקודת המבט שלי התפתחה בראי הפסיכולוגיה הרפואית/קלינית ואני מחזיקה פרספקטיבה של מודל ביו-פסיכו-סוציאלי. המודל הביו-פסיכו-סוציאלי כולל שלושה מרכיבים עיקריים: ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. הגישה הזו מאפשרת לי להחזיק את ההקשר הרחב והמלא יותר ביחס לבריאות. מתוך הבנה אינטגרטיבית וכוללנית זו, אני לעיתים עובדת באופן רב מערכתי, תוך עבודה משותפת עם גורמים נוספים בחיי המטופל. גישות אלו מאפשרות גמישות והתאמה לצרכים של כל מטופל.ת, כך שהתהליך הטיפולי נוצר מתוך הבנת הצרכים והיעדים, והוא תהליך של יצירה בשניים.

טיפול פסיכולוגי אונליין: מתי ואיך? עם תחילת מגפת הקורונה גם אני מצאתי את עצמי עוברת לטפל אונליין. ההתנסות אפשרה לי ולמטופלים לגלות את העבודה המקוונת כדרך יעילה ומשמעותית להתפתחות ולהחלמה.  מטרת הטיפול במפגשים הראשונים של הטיפול נבין יחד מה המטרה הטיפולית שלכם בשלב זה בחייכם. מטרות טיפוליות כוללות הן התייחסות לתסמינים לא נעימים של סבל נפשי והן לצרכים חיוביים של חיים מלאי משמעות והנאה.  לדוגמה, בזמן המפגשים עשויים לעלות תכנים הקשורים לצורך בפיתוח הבנה יותר טובה של עצמי, להתנהל יותר טוב בקשרים, להבין יותר מי אני בעולם ולמצוא את המקום הנכון עבורי, לקבל תחושה של החזקה בהתמודדות עם שאלות של זהות והתפתחות ועוד. לעיתים המפגשים מתמקדים בתסמינים של חרדה ספציפית או כללית, ניהול סטרס, דיכאון, טראומה וטראומה מורכבת.  במקרים מורכבים אני עובדת בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע נוספים, ואז הטיפול מתמשך במקביל לליווי פסיכיאטרי, וגורמי שיקום הכרחיים.    גישות אלו מתאימות היטב לפורמט האונליין, מאפשרות גמישות ומותאמות לצרכים הייחודיים של כל מטופל.ת. למי מתאים הטיפול הפסיכולוגי אונליין? טיפול אונליין מתאים במיוחד לאנשים עם לוח זמנים עמוס, למי שנמצאים בתנועה מסביב לעולם, לאלו שגרים באזורים מרוחקים, או למי שמתקשה לצאת מהבית מסיבות שונות. יתרה מזאת, גיליתי שעבור מטופלים רבים, המפגש דרך המחשב מאפשר פתיחות וכנות גדולות יותר. זה יכול להיות יתרון כשעובדים על נושאים רגישים ומודחקים. איך אפשר לוודא שהתהליך יהיה יעיל?  כדי להפיק את המרב מטיפול אונליין, אני ממליצה למטופלים שלי ליצור סביבה מתאימה בבית – מקום שקט ופרטי, עם חיבור אינטרנט יציב. חשוב להתייחס לפגישות האונליין ברצינות, כמו לפגישות פנים אל פנים. אני מעודדת תקשורת פתוחה לגבי כל קושי טכני או רגשי שעולה במהלך הטיפול. מניסיוני, כאשר מטפלים ומטופלים פתוחים לתהליך ומחוייבים אליו, הטיפול יכול להיות חוויה מעצימה ומשנה חיים. מהי הגישה הטיפולית שלי? אני רואה טיפול פסיכולוגי כתהליך של יצירה בשניים. במפגשים הראשונים נבין יחד מה מטרת הטיפול הנוכחית. מטרה זו יכולה להשתנות לאורך הטיפול, והיא נגזרת מתוך ההבנה של הקונפליקטים הנוכחים בחייכם, ומתוך השיח בפגישות. ראיית הדברים כפי שהם, הבנתם באופן מעמיק, והמחוייבות לחיים הטובים עבורכם – הם אלו שישפיעו על מהלך הטיפול.  הכרותי עם גישות שונות מאפשרות לי לעבוד בזמן הפגישה בכמה רובדים. שילוב כלים מעולמות נוספים מאפשרת עבודה גלויה וישירה עם מטופלים על קבלה עצמית, זיהוי ושינוי דפוסי חשיבה, ופיתוח מיומנויות התמודדות יעילות לנווט במציאות חייהם באופן המיטבי. מניסיוני, גישות אלו מתאימות היטב לפורמט האונליין, מאפשרות גמישות ומותאמות לצרכים הייחודיים של כל מטופל.ת. כאן תוכלו לקרוא עוד על הגישה הטיפולית שלי.

הטקסט במלואו פורסם בנובמבר 23 באתר פסיכולוגיה עברית תמר פרידלנדר *טריגר טראומה אקוטית* טיפול בטראומה אקוטית בשבועות האחרונים אני לוקחת חלק במיזם שנוצר עבור ניצולי טבח השבעה באוקטובר במסיבה שהתקיימה בפסטיבל נובה ברעים. המטפלים שלקחו חלק במיזם ״היער הסודי״ בקפריסין הנחו בשבועות שחלפו מאז הטבח מספר קבוצות בנות כשבעה משתתפים כל אחת. על בסיס התנסות זו ברצוני להצביע על מספר סוגיות שמופיעות בהתמודדות עם טראומה אקוטית לאורכו של התהליך הקבוצתי. תחילת התהליך הקבוצתי מטבע הדברים, הקבוצה מתחילה בחשש המתבטא בעמדות אמביוולנטיות. מחד, המשתתפים מגיעים עם רצון לדבר על האובדן ועל הטראומה. מאידך, הם רוצים להימנע ממגע עם הכאב. במפגש הראשון שקיימה אחת מהקבוצות אמר משתתף: ״מי אתם שתגידו לי שלבוא ולדבר על מה שעברנו זה טוב בשבילנו, ולמה שאני ארצה לשמוע על מה שאחרים עברו?״ התנגדות זו יכולה להיות מובעת בצורות נוספות כמו הימנעות מהשתתפות או קלילות יתרה של השיח. כשהמשתתפים מרגישים שהמנהיג הרשמי יכול להכיל את האמביוולנטיות ואת קשיי האמון שלהם, ושהקבוצה יכולה להכיל את הרגשות שיעלו בהמשך, הם מביאים את עצמם לקבוצה באותנטיות ובביטחון. לעומת זאת, כשהם מרגישים שאי אפשר להביע תחושות אמיתיות הקבוצה מתפזרת ותהליך אמיתי לא מתהווה. במקרים מסוג זה דרושה הנחיה אקטיבית מודעת המתבצעת על פי תוכנית וקשובה הן לתוכן העולה מהקבוצה והן לכיוונים שהקבוצה מבקשת לפנות אליהם. המשתתפים מגיעים מרקעים שונים, ניסיון שונה בהשתתפות בקבוצה ורמת מוכנות שונה. הם שמים מבטחם במנהיג הקבוצה שיראה להם את הדרך, בפרט כאשר מדובר בטראומה שמטבעה מעוררת חוסר אונים קיצוני, בלבול ואי ידיעה. לכן המפגש עם מוביל קבוצה שיושב במקומו בביטחה ומוסיף פסיכואדוקציה מסודרת על טראומה ועל חוסן מעמיק את הבטחון במרחב. בעוד שאצל חלק מהמשתתפים הטראומה פגשה עולם פנימי שנמצא בהלימה עם האירועים, הרי אצל רובם היא ניערה את סט האמונות הקיימות לגבי טבע העולם מוזמנים לקרוא את המשך הטקסט באתר פסיכולוגיה עברית תמר פרידלנדר

תפקיד הטיפול בקשר בין הורים וילדים   מחקרים על קשרים קרובים מזהים שני מרכיבים עיקריים בקשר בריא. האחד הוא היכולת להיות בגילוי לב של מידע אישי, והשני הוא היכולת להציג את המשאלות האישיות שלי ושהזולת יקבל אותן.   אני מוצאת שתפקיד הטיפול הוא לעיתים קרובות להיות המרחב שמאפשר לילד הזה להכיר את עצמו, ואז לערוך להוריו הכרות מחודשת איתו  כשהורה מביא ילד לעולם הוא מדמיין איך יגדל להיות. הוא מביא את הפרספקטיבה שלו על מה שנכון וטוב בחיים אל היחסים עם ילדו.  אם הילד גדל ומפתח משאלות עצמאיות שאינן בהלימה עם אלו, ואז עוקב אחרי המשאלות שלו ואולי מבלה את ימיו בצורה אחרת – איך ישמרו ביניהם על קשר קרוב.   גם בטיפול עולה לעיתים קרובות השאלה איך אפשר מצד אחד לתת מקום למכלול החוויה הפנימית של המטופל, ועדין לשמור על הקשר עם ההורים. איך אפשר לחיות את החיים כפי שהיוצא מאמין שעליו לחיות אותם, ועדין להשאר קרוב לאנשים שילדו אותו ונתנו לו חיים, ושהפרספקטיבה שלהם על החיים שונה לגמרי, והוא עדין תלוי בהם לרווחתו הנפשית והחברתית.    אני מוצאת שתפקיד הטיפול הוא לעיתים קרובות להיות המרחב שמאפשר לילד הזה להכיר את עצמו, ואז לערוך להוריו הכרות מחודשת איתו. כך שבתוך הקשר עם עצמו יוכל ראשית כל הוא עצמו להיות במגע עם החוויה הפנימית שלו במלואה, ולקבל את המשאלות האישיות שלו. אחרי שיכיר את עצמו יוכל לאט ובסבלנות לערוך להוריו הכרות מחודשת איתו, והעבודה הטיפולית ממשיכה למרחב של הקשר.     כדי לחזק את הקשר בין הורים וילדים, כך שיהיה בריא ותומך עבור כל הצדדים, תפקיד הטיפול הוא לאפשר להם להכיר זה את עולמו הפנימי של זה, ולהצליח לתמוך במשאלות ובבחירות שלהם. גם כשהפרפסקטיבה על החיים שונה.