בלבול השפות במקרה של הילה צור
הטקסט עלה לראשונה בינואר 2023 בבלוג פסיכותרבות
תמר פרידלנדר
*טריגר פגיעה מינית*
הרשומה הזו היא על נושא טריגרי להחריד. הנושא של פגיעה מינית בתוך המשפחה. השבוע עלה לכותרות המקרה של הילה צור, והגיע אלי מכל מיני כיוונים והתאים לאווירה הכללית של נושאים שגם הקליניקה שלי עסוקה בהם. הילה צור עברה פגיעה מינית מתמשכת בתוך הבית שלה, מידי אחיה הגדול ממנה בעשור, ובחסות הוריה שאפשרו לזה לקרות.
פה ושם מגיעות עדויות כאלו לפני השטח, והן מלוות לרוב בפניה של קורבן ביישנית ומסתתרת, מלאה בבושה רעילה ולעיתים בסימפטומים נוספים כמו דכאון, התמכרות לסמים או פגיעה עצמית מסוג אחר.
אנשים שנפגעו בילדותם פגיעה מתמשכת מתמודדים כל חייהם עם ההשלכות. לרוב הפגיעה נעשית על ידי האנשים הקרובים ביותר לילד או לילדה. היא מלווה בהזנחה רגשית מתמשכת, אלימות מילולית או גופנית, או באלימות מינית.
איך יתכן שדבר כזה קורה? ואיך זה יכול להיות שהמקרה של הילה הוא לא המקרה היחיד עלי אדמות? איך זה?
את המונח ״בלבול השפות״ טבע פרנצי. הכוונה היא שיש בלבול בין השפה של הנפגעת לשפה של הפוגע. הבלבול הראשון הוא בין שפת הרוך לשפת התשוקה. הילדה רוצה להתרפק על החיבוק של אחיה הגדול, ועל הקרבה שביניהם, אבל האח הגדול מפרש את זה לצרכיו המיניים. ״היא רוצה את זה.״
שלא נתבלבל בעצמנו. כשהוא בוחר לעשות את מה שהוא עושה הוא יודע שזה לא בסדר. הוא יודע שהוא לא אמור לגעת בה ככה ושזה לא בסדר. אבל הוא נורא רוצה. הוא רוצה לחקור את המיניות שלו באמצעות הגוף שלה. זה החיפצון שבבסיס הפגיעה המינית. זה ההתעלמות משלומה הכללי של הילדה לטובת צרכיו שלו.
הבלבול השני במקרה של הילה צור מתבטא בתפקידם של ההורים. בשביל ילדה כמו הילה, ההבנה שהעולם כל כך לא מגן ולא שומר, ואף מתעלם ומאפשר פגיעה מתמשכת בה ובשלומה הנפשי והגופני, הידיעה הזו היא כל כך בלתי נסבלת, שהיא מעדיפה לחשוב שכנראה משהו בה לא בסדר. ההתנהגות של ההורים כל כך לא הורית כלפיה, שהיא מיד לוקחת על עצמה את האחריות.
הבלבול הזה מעמיק בתוך הקשר עם הפוגע. הפוגע מספר לעצמו שהוא לא עשה משהו כל כך נורא. במקרה הזה סיפר שהיה מאוהב בה. הבלבול הזה גורם לנפגעת להיות מבולבלת לגבי רגשות הפגיעה שהיא מרגישה.
נפגעי התעללות בילדות נוטים לקחת על עצמם את האשמה. האנשים שרעים כלפיהם הרי לא לוקחים אותה על כתפיהם. הם מכחישים את הפגיעה, מכחישים את האלימות, וכל מה שנותר זה לילד או לילדה להרגיש מאד מאד לא בסדר. גם לא בסדר כי אפשרו לדבר לקרות. גם לא בסדר כי אולי משהו בבסיס שלהם לא בסדר שהוביל לפגיעה הזו, וגם לא בסדר כי הם משלמים מחיר רגשי על משהו שאומרים להם שלא באמת היה נורא כל כך.
כשהם מבקשים צדק בבגרותם הסביבה לא ממהרת להכות על חטא. והם מרגישים לרוב אשמה וחוששים להרוס את המערכת שבה גדלו. כי הרי רוב הפעמים הפגיעה הזו קורית בתוך המערכת הקרובה ביותר – בתוך הבית או הקהילה. כשהילה החליטה שלא להתלונן על אחיה זה מכיוון שהסביבה לא אישרה לה שזה אכן היה דבר נורא ואסור היה שיעשה. למעשה הסביבה עדין סיפרה לה שאחיה האנס לא אשם, ושזה לא היה כל כך נורא, ושאסור להרוס לו בגלל המעשים שלו את החיים שלו. הסביבה שימרה והעמיקה את הבלבול. אז של מי בעצם האשמה?!
מאוחר יותר הועמקה הבגידה של ההורים כשהילה גילתה שהם המשיכו כל השנים לשמור על קשר איתו, בהתעלמות מהפשע שעשה בה. בבגידה הזו יש שמץ מהבגידה הראשונית, בגידת ההורה המתעלם. ההורה המעלים עין.
הבלבול הזה מעמיק בתוך הקשר עם הפוגע. הפוגע מספר לעצמו שהוא לא עשה משהו כל כך נורא. במקרה הזה סיפר שהיה מאוהב בה. הבלבול הזה גורם לנפגעת להיות מבולבלת לגבי רגשות הפגיעה שהיא מרגישה.
להעלמת העין הזו ברמה הפרטית קוראים היום דיסוציאציה, והיא קורית גם ברמה הקהילתית. כשענקי הוליווד, כמרים ומנהיגים קהילתיים, כגון חיים ולדר, ממשיכים לאורך שנים לפגוע באנשים חפים מפשע, או כשעופר גל המשיך במשך שנים רבות לאנוס את אחותו הקטנטנה. היינו הך.
הדיסוציאציה היא הניתוק גם של המעשה עצמו, אבל גם של ההשלכות שלו. אולי האונס כלל לא היה, סתם דמיינה אותו. ואם היה הרי שזה לא רלוונטי. אם אפשר להכיר במעשה עצמו הרי שאין קשר לפגיעה, ואם היתה פגיעה הרי שאין קשר להשלכות על ההתפתחות הנפשית של הנפגעת.
כששום דבר לא קשור לשני גם החוויה של הנפגעת נותרת מנותקת משאר החוויה הפנימית שלה. והיא מתהלכת בעולם כשברים של אישה שאינה מגיעה לכדי שלווה פנימית.
איננו יודעים הכל על חייה של הילה צור. אנחנו יודעים שהיא אמיצה לאין שיעור. שהיא פייטרית רצינית, ושבמערכת המשפחתית הפתולוגית שלה היא שילמה מחיר גדול. אנחנו גם רואים שהיא זוכה כעת לתמיכה רחבה. תושבי רמת השרון לא התבלבלו והם התארגנו להפגין מול ביתו של אחיה בדרישה שיעזוב את עיר מגוריה ויתן לה מנוחה.
בין לבין אני עדין קוראת תגובות כמו ״אבל מה לגבי הילדים שלו, איך היא מסוגלת ככה להרוס להם?״
התגובות האלו הן בדיוק ההתגלמות של בלבול השפות. מי שאחראי לעוול זה הפושע. לא הנפשע. זה שעשה את העוול, הוא זה שצריך להתבייש במעשיו ולהצטער בפני ילדיו שהוא כפי שהוא. הוא זה שצריך לשלם ולכפר על מעשיו, היא צריכה לחזק בעצמה את ההכרה והידיעה שהיא ראויה לכפרה כזו, בדרך להחלמה.
החברה שלנו עדיין מעוותת בעניין הזה, והתיקון רק בחיתוליו.
תודה לך, הילה צור!
**במקרה ואתם מתמודדים עם זכרונות מציפים או עם פגיעה מינית, פנו לקבל עזרה באיגוד מרכזי הסיוע**
